איך הכול התחיל?

"שפת הים עבורי זה מקום לפגוש בו שוב את עצמנו בצלילות, ולהיזכר בכוחות הקיימים בתוכנו. לתת מקום ביד האחת לקבל ולהכיל את מורכבות ואתגרי החיים, וביד השנייה לבחור אקטיבית להאיר את הטוב ולחפש את הדרך להמשיך." קורס הצלילה החופשית פגש אותי עם הכניסה לקבע במחשבה שאני באה 'ללמוד לעצור את הנשימה להרבה זמן ולצלול עמוק'. בפועל - גיליתי עולם של חיבור, נוכחות ושקט שמעולם לא הכרתי. לא בגלישת גלים, לא בטיולים, לא באף תחום אחר שעסקתי בו בחיי. פתאום, תוך חמש דקות, על מזרון יוגה מעט קרוע ובסך הכל מודעות לדפוס הנשימה שלי - התאפשר לי מרווח בערפל המחשבות, בהירות וצלילות דעת שליוותה אותי הרבה מעבר לאותו הרגע. הדבר שהכי הדהים אותי היה הפשטות. לא היה פה שום דבר חיצוני - היה פה בסך הכל אותי ואת הנשימה שלי. עם השנים הנשימה הפכה לי לעוגן, פיזי ורגשי, המשמש אותי בכל מרחבי חוסר השליטה והוודאות הרבים שהם חלק בלתי נפרד מחיינו. משם, חיבור העשייה של אבא עם המתמודדים עם פוסט-טראומה למועדון היה רק טבעי. המרחב הבטוח הנע בין מעגלי הנוחות-למידה-סטרס, השיח המקורקע שמפגיש בין המזרח ל'תכלס' המערבי, והמפגש הרגעי אבל הכל-כך עמוקה שהספורט הזה מאפשר לנו עם עצמנו מהשנייה הראשונה - כל אלו היוו מגרש תרגול מאפשר ומדויק להסיר את הציניות ולעבור תהליכים עוצמתיים במעט מאוד זמן. מפגש עוצמתי שלא מגיע מהרבה שכבות או מהחוץ - אלא דווקא מהפשוט ביותר ומהפנים. מעין תזכורת שלא צריך הרבה. הסדנה דאז, שבדיעבד הפכה לפיילוט מבלי לדעת זו, הראתה לנו בלייב את הקשר הישיר והמדויק בין עולם הטראומה לספורט הייחודי הזה, וכבר אז השאירה אותנו מאמינים גדולים. בחלוף השנים העמקתי והתמחתי עוד בעולמות הללו מתוך סקרנות ותשוקה, ועם פרוץ המלחמה ולאחר מספר חודשי מילואים בחמ"ל השבויים ונעדרים בהובלה ותכלול אופרציות שונות, לצד שחרורם של חברים מסבבי המילואים - התבהר לי הייעוד המתוקף שהעשייה הזו שהכרנו והתנסנו בה בעבר קיבל. העקרונות שליוו אותנו היו - אנחנו עצמנו העוגן החזק ביותר שיהיה איתנו בכל מקום ומצב, ולכן השיח והתשובות צריכות לבוא מתוכנו ולא מתוך מנחה / גורם חיצוני קבוצת שווים שמבינה אותנו זה אחד הדברים החזקים שיהיה לנו בהתמודדות מול כל קושי הסדנה רגעית, ולכן הכלים הנרכשים בה צריכים להיות בלתי-תלויים ופרקטיים ל'יום שאחרי' מעולם לא דמיינו את מימדי העשייה והאדוות שיווצרו. שבוע אחר שבוע, בקבוצות קטנות על המחצלת ובעיניים טובות, זכינו להיות בנקודות המפגש של אנשים עם עצמם. אף אחד מאיתנו לא היה מאחל או בוחר שיקרה מה שקרה. ועם זאת, שנות המלחמה נתנו לי הצצה נדירה לתעצומות הנפש הקיימות בתוך כל אחד ואחת מאיתנו בצורה שמעולם לא נדרשנו לגלות. אני זוכה להיות בלמידה מתמדת ליכולתם של אנשים להתמיר פחד לסקרנות. לקחת כאב בלתי נתפס ואינסופי לבחירה אקטיבית בחיים וביופי, ועד כדי לברוא דרכו טוב. להתחיל לקבל לצד רבים וטובים את ההבנה שאין לנו דרך להמשיך מלבד חיזוק היכולת ביד האחת להחזיק את מורכבות חיינו, וביד השנייה לבחור אקטיבית להאיר את הטוב, להעצים אותו ולבנות את הדרך קדימה. להמשיך.